החלטה בתיק ת"א 26181-01

בפניי בקשה הכורכת יחדיו שלוש בקשות: בקשה להארכת מועד להגשת בקשת ביטול פסק דין, בקשה לביטול פסק דין מיום 4.9.2003 שניתן כנגד המבקשת, ובקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל.

רקע עובדתי:

1.         התובע בתיק העיקרי, מר יוסף אלמן (להלן: " התובע"), הגיש בשנת 2001 תביעה כנגד המשיבה מס' 1 (להלן: "קרנית" או "המשיבה") לפיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לו בתאונת דרכים מיום 24.5.1999, בה נפגע כהולך רגל. קרנית הגישה הודעת צד ג' כנגד המבקשת והמשיב מס' 2 (להלן: "המשיב"), אשר באותה עת היו נשואים זה לזו, בטענה כי היו בעלי הרכב הפוגע - אשר לא בוטח בביטוח חובה - ו/או המשתמשים ו/או הנוהגים ו/או מתירי השימוש בו. בהמשך צורפה המבקשת אף כנתבעת מס' 1 בתיק, כנהגת הרכב בעת התאונה (החלטה מיום 24.2.03 בבקשה מוסכמת לתיקון כתב התביעה - בש"א 3737/03).

2.         ביום 4.9.03 התקיים דיון בפני כב' השופטת י' וילנר, במסגרתו ניתן פסק דין אשר נתן תוקף להסדר פשרה בין קרנית לתובע, ואשר חייב את המבקשת והמשיב, שלא התייצבו לדיון, כמו גם לדיונים שקדמו לו, לשלם לקרנית סכום של 440,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 11% בתוספת מע"מ ואגרת בית משפט (להלן: "פסק הדין").

פסק הדין ניתן, לאחר שבפני בית המשפט הוצתגו אישורי המסירה שבוצעה לידי המבקשת והמשיב, בהעדר התייצבות ובהעדר הגנה מטעם המבקשת והמשיב.

נימוקי הבקשה:

3.         לטענת המבקשת, היא לא נהגה ברכב עת אירעה התאונה נשוא התביעה והמשיב כפה עליה לשקר ולטעון בחקירה במשטרה כי היא היתה נהגת הרכב בזמן התאונה, כאשר בפועל המשיב הוא זה אשר נהג ברכב. המבקשת טוענת, כי סבלה מגילויי אלימות מצד בעלה ועשתה כפי שהורה לה באותה עת ועל כן הודאתה כי היא היתה נהגת הרכב הפוגע הינה הודאה שקרית.

4.         המבקשת מאשרת כי קיבלה את כתב התביעה, ברם לטענתה המשיב לא אפשר לה להגיש כתב הגנה ולהתייצב לדיון והיא חששה מפניו. כיום המבקשת והמשיב גרושים.

5.         עוד טוענת המבקשת, כי בשנת 2007 נפתח נגדה תיק הוצאה לפועל בגין פסק הדין, שמספרו: 01-03781-07-3 (להלן: "תיק ההוצל"פ") והמשיב הבטיח לה, לטענתה, כי הוא ישא בתשלומים בתיק ההוצל"פ, אך לא עשה זאת.

המבקשת מוסיפה, כי לכל אורך השנים לא ננקטו הליכי הוצל"פ כנגדה ומשכך האמינה כי בעלה לשעבר (המשיב) מטפל בתשלום החוב. רק כאשר הוטל עיקול בחשבון הבנק של המבקשת לאחרונה, הבינה המבקשת את התרמית כלפיה מצד המשיב  וביקשה לבטל את פסק הדין נגדה, אשר ניתן לטענתה, בגין הסכמתה להודות בדבר שלא ביצעה.

6.         המבקשת טוענת, כי לאור מערכת היחסים בה היתה שרויה עם המשיב, בעלה, הפחד המתמיד מפניו וההסתמכות עליו כי יסדיר את תשלום החוב, יש ליתן ארכה כמבוקש להגשת הבקשה לביטול ולבטל את פסק הדין.

7.         הבקשה נתמכה בתצהיר, בו הצהירה המבקשת כי המשיב כפה עליה לטעון כי היא נהגה ברכב בזמן התאונה, למרות שלא כך היה, ופעל כלפיה במרמה כאשר טען בפניה כי לרכב יש ביטוח ועל כן אין לה סיבה לדאגה, דבר שלא היה נכון. עוד הוסיפה המבקשת בתצהירה, כי אם התובע יוזמן לעדות, הרי שיצהיר כי המשיב נהג ברכב בזמן התאונה וכך אף אמר לה ולמשיב שעה שהגיעו לבקרו בבית החולים לאחר התאונה.

8.         לסיכום, טוענת המבקשת, כי בפיה טענות הגנה סבירות וחזקות אשר יכולות להביא את בית המשפט לשנות את פסק הדין, לאחר שתישמע עדות התובע, וכי בית המשפט מתבקש להתייחס בסלחנות להיעדרותה מהדיון ולאי הגשת כתב הגנה מטעמה ולהורות על ביטול פסק הדין נגדה ועל עיכוב הליכי ההוצל"פ.

תגובת המשיבה:

9.         מטעם קרנית הוגשה תגובה לבקשה ע"י עו"ד ליפא ליאור, אשר ייצג אותה בתביעה (להלן: "התגובה") וכן הוגשה הודעה מטעם עו"ד נתן וסר, המייצג את קרנית כיום לעניין הליכי ההוצאה לפועל (להלן: "ההודעה").

10.        לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר והוגשה זמן רב לאחר המועד  להגשת בקשת ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, כקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סד"א"). פרק הזמן הקבוע בתקנה זו להגשת בקשת ביטול הינו 30 ימים מעת קבלת ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד. בענייננו, פסק הדין ניתן ביום 4.9.2003, בעוד בקשת הביטול הוגשה כמעט 8 שנים לאחר מכן. 

מוסיפה המשיבה, כי המבקשת לא התייחסה בתצהירה למועד קבלת פסק הדין, אך מודה היא שלכל המאוחר, בשנת 2007, עת נפתח נגדה תיק הוצל"פ, ידעה על פסק הדין שניתן נגדה. כלומר, גם אם ידעה המבקשת לראשונה על פסק הדין בשנת 2007, הרי שחלפו למעלה מ- 4 שנים עד למועד הגשת הבקשה והמדובר באיחור רב אשר די בו כדי לדחות את הבקשה על הסף.

11.        לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי אין כל בסיס לביטול פסק הדין מחובת הצדק, מאחר ואין חולק כי כתבי הטענות הומצאו לידי המבקשת כדין, כפי שמודה המבקשת בתצהירה והיא בחרה שלא להגיש הגנה מטעמה ולא להתייצב לדיון. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת, כי חודשים לפני מתן פסק הדין, שלחה למבקשת מכתב תזכורת מיום 6.2.2003 (נספח ב' לתגובה), בו צויין כי טרם הגישה כתב הגנה וכי התיק קבוע לשמיעת ראיות, אך לא ניתן מענה כלשהו מצד המבקשת.

12.        המשיבה מוסיפה, כי טענת המבקשת, ולפיה לאורך השנים לא ננקטו נגדה הליכי הוצל"פ ומשכך האמינה כי המשיב אכן מטפל בתשלום החוב, ורק כעת, לאחר הבקשות להגבלתה, הבינה את תרמית בעלה - הינה טענה תמוהה, שכן מאז נפתח תיק ההוצל"פ בחודש 1/2007 ננקטו כנגד המבקשת הליכים שונים והיא התייצבה לחקירת יכולת וחוייבה בצו תשלומים חודשי.